חיפוש

"שקט,יורים."

חדשות, ראיונות ומאמרי דעה בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי

חודש

אוקטובר 2015

קריאה בספר ישן: על המו"מ הישראלי-ערבי הראשון

20151016_181700

"… ב- 14.8.1934, בשלוש אחר הצהריים, יצאתי לכפר. מוסא אל עלמי חיכה לי בחצרו, וישבנו לשוחח תחת עץ אלון עתיק (מוסא אל עלמי אמר לי שזהו האלון הכי עתיק והכי גדול בארץ). השיחה נמשכה שלוש שעות. בררנו כל השאלות היסודיות של הסכם יהודי-ערבי. משני הצדדים דובר בגילוי-לב גמור."

כותב שורות אלו הוא לא אחר מאשר דוד בן גוריון, המתאר, בספרו "פגישות עם מנהיגים ערביים" את הישיבות הראשונות של המשא ומתן המדיני הראשון שהתקיים בין היהודים לערבים בשאלת ארץ ישראל.[1]

על מה ניהלו משא ומתן ב-1934?

ובכן, מנהיגי הערבים[2] דאז החלו כבר לראות בעלייה היהודית "איום דמוגרפי" של קהילה זרה המוכשרת מן הערבים בהרבה, המהגרת לארץ במטרה מוצהרת להפוך את הערבים למיעוט ולשלוט בהם תוך הפיכתם לאזרחים מדרגה שנייה. בלשונו של אחד מנציגי הערבים:

"בעוד חמש שנים יוכפל שוב מספר היהודים, והערבים ייהפכו ל"חוטבי עצים ושואבי מים", כי לא יוכלו לעמוד בפני החריצות, ההשכלה, והכוח הכספי של היהודים".[3]

דוד בן גוריון, אז "מנהל המחלקה המדינית" של התנועה הציונית בירושלים, התנגד בתוקף לכל פגיעה בזכויותיו של ה"יישוב הערבי בן כשלושת רבעי המיליון היושב במערב הירדן"[4]. עם זאת, היה ברור לו כי יש לנסות לנהל הידברות עם תושביה הערבים של הארץ, אשר עלולים להתנגד לתהליך זה של הפיכתם למיעוט הנשלט על ידי עם זר, גם אם באורח דמוקרטי.[5]

הדיונים התנהלו בחופשיות בין הצדדים, בנוגע למספר המקסימלי של יהודים אשר יורשה לעלות לארץ, בנוגע לאופי המשטר, במצב הביניים ובמצב הקבע, ובנוגע להגבלת רכישת הקרקעות מבעלי האדמות הערבים, רכישה העתידה לנשל את האריסים ("פלאחים") הערבים לטובת החקלאים היהודים.

אף על פי שהשיחות התקיימו על ידי מספר אישים מן ההנהגה הציונית: דב יוסף, משה שרת, פנחס רוטנברג, ומשה סמילנסקי, בן גוריון ניהל אותן ביד רמה. הוא היה מוכן לדון באופי המשטר במדינה העתידית, ואכן דן במספר הצעות של "קנטונים", "מדינה יהודית הקשורה לפדרציה ערבית" ועוד. למרות הסכמתו לדון באופי המשטר, נקט בן גוריון בקו תקיף ששלל כל פשרה על מספר היהודים הסופי שתקלוט הארץ, משום שמבחינתו – הפיכתם של כמה מאות אלפים מבני "האומה הערבית" למיעוט תחת שלטון דמוקרטי איננה דבר פסול מבחינה מוסרית או מדינית. עם זאת, הוא הבין את הסיכונים בכניסה לעימות ארוך-שנים עם העולם הערבי, וחתר להגעה להסכם בדבר אופי המשטר וגבולות המדינה, ובלבד שימשול בה רוב יהודי.

המו"מ היהודי-ערבי, כדרכו של כל מו"מ, לא התבסס על רצון טוב בלבד. לצד היהודי היה אינטרס מובהק להימנע מ"פרעות" מצד הערבים. להנהגה הציונית היה ברור שאלו אינם "פוגרומים" הבאים משנאת זרים בלבד, אלא אירועים שההנהגה הערבית עתידה ליזום במקרה של משבר מדיני. גם בשיחות שנערכו לאחר פרוץ "המרד הערבי הגדול", מתדיינים נציגי התנועה הציונית עם נציגי הערבים על בסיס של רווח והפסד:

מוסא חוסייני: "אם לא נוכל לארגן מלחמה – נארגן "בויקוט" (חרם).

בן גוריון: "האין אתם סובלים במלחמה זו יותר מאיתנו, היהודים?"

מ-"במה?"

ב"ג: "כלום לא חרבה יפו, ונבנתה תל אביב?"

מ: "כן, אבל יפו עוד תקום."

ב"ג: "אבל בינתיים היא נחרבת?"

מ: "כן, ולכן אני מציע שלום."[6]

לצד הערבי היה אינטרס לנהל משא ומתן, משום שהובהר להם כי העלייה היהודית תימשך על חודם של כידוני הבריטים, עם או בלי הסכמת הערבים. בן גוריון טוען כי כבר לפני השואה ראה את אירופה כמקום מסוכן מאוד ליהודים בטווח הקצר, ולכן סבר כי הצורך היהודי במולדת גובר על הצורך הערבי בהגדרה עצמית ובהגמוניה כלכלית ותרבותית במולדתם. לכן, טרח להדגיש בכמה הזדמנויות בפני נציגי הערבים:

"אם תהיה לנו ברירה בין פרעות בגרמניה או בפולין או בארץ אחרת בגולה לבין פרעות בארץ ישראל – נבחר בפרעות בארץ הזאת."

המו"מ החל, כאמור ב-1934, ונמשך, תוך הפסקות ארוכות, עד 1939. זיכרון הדברים מעשרות פגישות אלו מתועד בספר, כמו גם חילופי הדברים שהן עוררו בין פגישה לפגישה בקרב חברי ההנהגה הציונית, חילופי דברים שהיו לעיתים קשים מאוד.

ל"זקן" היה כשרון כתיבה מעולה. הפגישות עם מנהיגים מכל רחבי המזרח התיכון מתוארות בסבלנות ולפרטי פרטים, אך משקלם של הדברים עליהם דנים הצדדים, והרצינות והעומק שבה מתבצע המו"מ, מעביר היטב לקורא את הדרמה הגדולה שהתרחשה בין אישים אלו, ואת הגלישה, האיטית אך המודעת, לסכסוך מר וארוך שנים.

הדבר הבולט ביותר מן הקריאה בספר הוא האמון והכבוד בין הצדדים היריבים, אשר אפיין את המו"מ. למרות ששני הצדדים היו מודעים להתנגשות הבלתי נמנעת של האינטרסים שלהם, נעדרו אז מהמו"מ אווירת "התנגשות ציוויליזציות" והתיעוב ההדדי, המאפיינים את יחסי ישראל-ערב  בימים אלו.

ציטוט לדוגמה:

" "אני בוחר שהארץ תהיה ענייה ושוממה אפילו עוד מאה שנה, עד שאנו ,הערבים, נהיה מוכשרים בכוח עצמנו להפריחה ולפתחה", אמר מוסא אל עלמי. הרגשתי שכערבי פטריוטי הוא זכאי לומר זאת. השיחה בינינו הייתה גלויית לב, ומוסא עלמי עשה עלי רושם של איש כן, ישר ונבון".[7]

………………………………………………..

סיכום ופרשנות קצרה:

ההנהגה הציונית והתנהלותה טרם הקמת המדינה איננה בהכרח אמת מידה להתנהלות מדינית נכונה, בוודאי לא מנקודת מבטנו, למעלה מ-80 שנה לאחר תחילת הסכסוך. עם זאת, מן הקריאה בספר ניתן לראות כי פעם היו כאן מדינאים שידעו לא להכחיש את קיומו של היריב ואת האינטרסים שלו, גם כאשר הם מנוגדים לאלו של הצד הישראלי, ניסו (גם אם ללא הצלחה) לגשר בין שאיפות שני הצדדים מנקודת מבט המכבדת את הצד שמנגד, והבינו היטב הבנה די בסיסית, הנעדרת כיום בציבור הישראלי ובפוליטיקה הישראלית: כי עימות אלים הוא רק ביטויו הפיזי של עימות מדיני.

 

[1] הספר הודפס לאחרונה ב-1967 ואינו מוצג בחנויות, אך נמצא במרבית הספריות הציבוריות.

[2] מדובר היה במה שהיום אולי היה מכונה "ועידת פסגה אזורית". הצד שמולו ניהלה התנועה הציונית את המו"מ הורכב ממספר מנהיגים ערבים, ביניהם ראש ממשלת עיראק נורי סעיד,  המלך הסעודי אבן סעוד, ריאד א-סולח, ראש ממשלת לבנון, ומנהיגים ערבים פלסטינים כמו ג'ורג' אנטוניוס ומוסא אל עלמי, שהיו חלק מן התנועה הלאומית הערבית, אף שמטרתם המדינית הייתה כבר אז עצמאות פלסטינית.

[3] ("פגישות עם מנהיגים ערבים", 138)

[4] ("פגישות עם מנהיגים ערבים",11)

[5] לעומת זאת, חיים ארלוזורוב, ששימש כ"אחראי על המדיניות" בא"י לפני בן גוריון, דגל בייסוד "ממשלת מיעוט לאומנית אשר תכבוש את מנגנון המדינה ואת הכוח הצבאי, שתמנע את השתלטות הרוב הלא-יהודי". צורת ממשל זו נועדה להתקיים באופן זמני, עד הפיכתם של הערבים למיעוט על ידי העלייה היהודית. בן גוריון כינה זאת "דיקטטורה יהודית" (שם, 17)

[6] שם, 198.

[7] שם, 20.

מודעות פרסומת

"זה לא שהיו לי 3000 טנקים ומסרתי אותם לישראל" (דיון טלוויזיוני בין נציג הרשות לנציג חמא"ס)

שקט יורים

בדיון זה: ששודר לפני יומיים (6.10.15) בתחנת הטלוויזיה "אל ג'זירה", משתתפים ראזי חאמד, לשעבר סגן שר החוץ בממשלת חמא"ס, המתראיין מעזה, וד"ר סאא'ב עריקאת, מהבולטים שבקובעי המדיניות ברשות הפלסטינית, ומשתתף קבוע בסבבי המשא ומתן עם ישראל מאז ועידת מדריד.

כותרות הדיון: "מהם הסיכויים לפריצת אינתיפאדה שלישית" ו"מה יכולה להשיג כעת אינתיפאדה כנגד הכיבוש"[1].

חשיבות הדיון היא בכך שהוא מציג תמונה אמיתית של הוויכוח הפנים-ערבי, ואינו מיועד לאוזניים מערביות או ישראליות.

שאלה ראשונה: מהם הסיכויים לפריצתה של אינתיפאדה שלישית:

תחילה, בתגובה לשאלת המראיין האם המצב הקשה בשטחים יוצר את התנאים לפריצת אינתיפאדה שלישית, עונה עריקאת (נציג הרשות) כי: " נתניהו מנסה לחזור על מעשה שרון בשנת 2000, ולהבעיר את השטח על מנת להסיט את דעת הקהל הבין לאומית מהצלחותיה המדיניות של הרשות, ולבטל בכך את הישגיה הבין לאומיים, אך העם הפלסטיני למוד ניסיון, ולא ייגרר לתכסיס הזול הזה". (4:52).

ניתן לראות כאן כיצד מנסה עריקאת להעביר לציבור הפלסטיני את המסר של התנגדותו לאינתיפאדה מבלי להצטייר כ"יונה" פוליטית. וזאת באמצעות הרטוריקה המציגה את האירועים האלימים בשטחים כמהלך ישראלי (!)

לאחר מכן פונה המראיין לראזי חאמד (חמא"ס) בשאלה: "האם לדעתך, בהעדר אופק מדיני, האינתיפאדה הגיעה באיחור"? (6:36)  חאמד עונה כי העימות עם ישראל איננו עניין "עונתי", אלא קיים תמיד בצורתו המדינית ובצורתו האלימה, וקורא לעימות מזויין כולל עם ישראל, לגיבוי בין-ערבי ולאחדות לאומית פלסטינית אשר יאפשרו לתרגם את העימות המזויין להישגים מדיניים, בשונה מן העימותים בעבר. חאמד שולל לחלוטין את המשא ומתן עם ישראל.

המראיין פונה לעריקאת (10:00): " אני אתמצת לך בשפה פחות דיפלומטית את מה שהתכוון אליו חאמד – לאור התנגדותו של אבו מאזן לכל התנגדות אלימה, והעדפתו את המשא ומתן ואת התיאום הביטחוני, ייתכן שהציבור הפלסטיני נמצא על סף התנגשות עם הרשות, לפני שיתנגש עם ישראל !"

עריקאת עונה: "זה לא מה שחאמד אמר…, העם הפלסטיני מאוחד תחת הנהגתו… יש לנו אסטרטגיה לאומית, הדבר החשוב ביותר כעת הוא לעבור ממעמד של "רשות" למעמד בין לאומי של "מדינה" ". הוא מונה רשימת הישגים בין לאומיים של הרשות, כמו תליית דגל פלסטין באו"ם, והשינוי בדעת הקהל האירופית. עם זאת, טון הדיבור שלו, והבהילות שבה הוא מונה את ההישגים הללו, נראים כמשדרים מצוקה.

מנחה: "אבל כל זה רק ברמת המילים! בשטח – ישראל מחלקת את אל אקצא, כובשת ומתנחלת, עושה בשטח מה שהיא רוצה…"

חאמד (13:50):"אני מכבד את המלחמה הדיפלומטית שאתם מנהלים נגד ישראל, אבל אתה, עריקאת, מומחה בענייני ישראל, ויודע היטב שהיא אינה מבינה את שפת הדיפלומטיה, ואם לא תחוש בכאב – לא תעשה שום ויתורים. איננו יכולים לחזור על טעויות העבר ולחזור על סבבי משא ומתן ללא הפעלת כוח, במיוחד כשאתה, ד"ר סאא'ב עריקאת, יודע שמהממשלה הימנית-קיצונית הזו לא תשיג שום ויתורים באמצעות משא ומתן."

הדיון עובר לשאלה השנייה: "מה יכולה כעת להשיג אינתיפאדה נוספת" (16:10):

המנחה חוזר על טענותיו של חאמד כלפי הרשות. בתמצית: "לא השגתם דבר בשטח, ללא הפעלת כוח – לא תשיגו דבר".

עריקאת: "אני רוצה שתבין שאני לא מתעורר בלילה מייסורי מצפון על כך שישבתי עם הישראלים למשא ומתן. והישראלים לא מתעוררים משנתם מייסורי מצפון על שיישבו איתי למשא ומתן. יושבים למשא ומתן כתוצאה מהתעוררות צורך. אינטרס."

"ישראל כתנועה ציונית, כרעיון, קמה על בסיס "אתם או אנחנו". זאת המציאות. החל מהצהרת בלפור ב1917 נמחקנו כעם מהמפות הגיאוגרפיות. עכשיו, הודות לחללינו הקדושים, מאה ושלושים מדינות מכירות בנו. ראזי, אינך יכול להכחיש כי אנו חברים בבית הדין הבין לאומי, אינך יכול להכחיש כי דעת הקהל הבין לאומית תומכת בנו יותר מבכל תקופה בהיסטוריה."

המנחה לוחץ: "האם העימות המזויין הוא אחת מן האופציות שלכם"?

עריקאת משדר לחץ רב: "המהפכה הפלסטינית קיימת מהמאה ה-19, ואני יכול לשרטט לך כאן את נתיב חללינו…"

המנחה: שאלתי פשוטה למדי: "מאבק מזויין- כן או לא? אנחנו יודעים שישראל לא ויתרה על דבר אלא אחרי שימוש בכוח"!

עריקאת: "זה לא שהיו לי 3000 טנקים או 5000 מטוסים ומסרתי אותם לישראל. אני נמצא תחת כיבוש החל מ1967. המציאות לא כל כך פשוטה. כן, יש לנו הזכות לכל צורות ההתנגדות, אך אנחנו מהווים חלק מן הקהילה הבין לאומית. אתה צריך להתחשב בהתפתחויות האזוריות והבין לאומיות."

המנחה פונה לחאמד, ועובר לדון בעניין רצועת עזה: "כאשר מחמוד א-זהאר מדבר על כך שהאופציה היחידה היא מאבק מזויין-אינך פוחד מן המחיר האנושי והכלכלי העצום שתשלמו?"

חאמד (20:37) (תמצית הדברים):

"אכן, המאבק הדיפלומטי והמדיני קיים, וכבודו במקומו מונח, אך הוכח כבר שללא הפעלת כוח הוא אינו משיג דבר בשטח. אתה, ד"ר סאא'ב עריקאת מומחה לענייני ישראל ויודע זאת היטב.  (עריקאת מהנהן) אנחנו צריכים לדעת לשלב בחכמה בין השימוש באלימות ובין המלחמה המדינית, לאור חזון מדיני פלסטיני המשותף לכל הארגונים, שיאפשר לנו להשיג רווחים בשטח. האינתיפאדה איננה רק ביטוי זעם או התלהבות, היא נועדה להשיג רווחים מדיניים.

המנחה פונה לעריקאת "איך אתם מסוגלים להמשיך את התיאום הביטחוני עם ישראל בתנאים הנוכחיים"?

עריקאת: "גם האחיזה האיתנה בקרקע היא סוג של התנגדות, גם האחיזה בדתנו היא סוג של התנגדות, אנחנו מודדים את המציאות בשכל ולא בסערת רגשות.. אנו זקוקים לאחדות לאומית גם אם תפרוץ אינתיפאדה.."

……………………………………………………………..

סיכום ופרשנות קצרה:

לאורך כל הדיון נמצא עריקאת, נציג הרשות, במגננה. מדבריו ברור כי הרשות לא שינתה אסטרטגיה, ולא פנתה למהלך מבריק כלשהו מן הסוג שדובר עליו בישראל, כדוגמת פירוק הרשות והחזרת השליטה לישראל, או מעבר למאבק על זכויות פוליטיות במסגרת של "מדינה אחת". עריקאת אינו מאמין בהצלחתו של מאבק מזוין במציאות הנוכחית. נראה מן הדיון שעמדה זו אינה נובעת משיקולים מוסריים או מתהום אידאולוגית בינו לבין איש שיחו מתנועת חמא"ס, אלא משיקולים מדיניים. הוא מביא לידי ביטוי את עמדת הרשות, שעודנה חותרת ליצור מציאות של שתי מדינות באמצעות לחץ בין לאומי. (זאת ללא קשר לשאלה האם היא מוכנה להכריז על סיום הסכסוך במסגרת זו. זה כבר עניין לדיון אחר). ניכר בדיון היטב הלחץ על הרשות מצד הרחוב הפלסטיני ומצד דעת הקהל הערבית, המאפשר לנציג חמא"ס המדבר מתוך רצועת עזה אשר עדיין לא השתקמה מהמלחמה האחרונה, להיות בעמדת יתרון בדיון מול נציג הרשות מהגדה.

http://www.aljazeera.net/programs/behindthenews/2015/10/4/%D9%85%D8%A7-%D9%87%D9%8A-%D9%81%D8%B1%D8%B5-%D8%A7%D9%86%D8%AF%D9%84%D8%A7%D8%B9-%D8%A7%D9%86%D8%AA%D9%81%D8%A7%D8%B6%D8%A9-%D8%AB%D8%A7%D9%84%D8%AB%D8%A9

[1] לרוב, השימוש הערבי במילה "הכיבוש" (אלאחתילאל) אינו מתייחס לשלטון הצבאי הישראלי בשטחים אלא מהווה תחליף למלה "ישראל", ומציין את המדינה כולה.

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville של Anders Noren

למעלה ↑